הלב של שתינו נקי - פרק 34
תראי כמה זמן עבר והלב שלי עדיין מתכווץ. סוחבת איתי
את כל הזיכרונות מפה לשם והרגש עדיין פועם. עד שמשהו
מגיע עד אליי מבינה שזו רק אשליה, מבינה שכולם נעלמו
ואת נשארת לתמיד, ולוחשת לי בחלום: “אני כאן לתמיד
איתך, ועד הסוף!"
מבינה שגם מתוך החלומות שלי אני רואה אותך אצילית
כל כך ונאמנה, מוקפת תמיד באור ודואגת לסביבתך. ימים
חולפים ואין כה הרבה ברירות, לומדים לנוע בין צער
ושמחות, ולחבק את הגעגוע, להתקרב ולומר את האמת.
לפעמים הסתכלי עלינו מן השמיים, בטוחה שהם יאירו לנו.
וגם אם לפעמים חשוך לנו, מבטיחה שיבוא יום חדש ואיתו
גם המחר; עוד זריחה של שמש חמימה, ואיתה כל הזיכרונות
היפים וקצת עצובים שעברנו יחד.
“הלב של שתינו עכשיו נקי", משפט עמוק עם תובנות מאוד
חזקות. אדם עובר המון ניסיונות בחייו, המסע שלו, שבו הוא
לוקח תרמיל ויוצא לטייל בין מידה למידה, ובודק את
כל הגבולות שנעמדו לפניו ועצרו אותו, עד שהוא מגיע
למקום הכי גבוה שיועד לו ומנצל את כוחותיו, גם אם זה
קורה די בסוף. למדנו והבנו שאין לנו זמן לבזבז והגיעה
העת להתנקות. אולי לא נאמרו מילים אבל בהחלט הלב
התנקה, ושתינו נשארנו עם דף נקי ועט ביד.
הלב פצוע כל כך והנשמה עמוקה ומלאה, עד שלקחתי והתחלתי למלא
את החלל בזיכרונות ובמשפטים שנזרקו אליי לחלל האוויר,
אותו חלל שנשאר ריק בלעדייך.
אני מתרחקת ורוצה לרוץ עד אלייך, לנסות לצאת מתוך הגוף.
שואלת אותך, מה באמת את עוברת שם למעלה, אולי את
מוקפת בים של כוכבים הסובבים אותך?
אולי שמעת מה עובר עליי כאן למטה? איך זה תמיד שחור או לבן.
חושבת על הכול, הפכנו די שקופות זו לזו, שני עולמות נפרדים עומדים לפנינו
ומה יש עוד לומר: את בעולם הרוחני ואני כאן בעולם הגשמי,
את בעולם האמת ואני לעומתך בעולם השקרי.
מבט רגעי פנימה - וזהו. מה שכבר טבוע עמוק בי נעשה נוף
מוכר, הרגל שמשתלב בשגרה ומנציח זיכרונות. אבל מתי
אאפשר לעצמי לבחור באמת? לצעוד קדימה באמונה שלמה,
בלי לחפש אישורים, בלי להסס, פשוט להקשיב לליבי וללכת
בדרך שהוא מצייר לי? אותו קול ממשיך לדבר אליי, פוגש
אותי בחלומות, מזכיר לי שהדרך אינה אבודה. פעם פחדתי
ליפול, להיסחף עם הספקות, אבל היום אני יודעת - יש
מלאך השומר עליי, יש יד שמכוונת. אני קוראת לזה לבחור
נכון, להיאחז ברגעים, לא לאפשר להם להתפוגג עם הרוח.
בסוף, כשהלב פתוח הכול מתבהר.
החלומות מסתדרים כמו פאזל של זיכרונות, וכל חלק מוצא את מקומו.
אני מתעוררת בדיוק בזמן - אולי כדי לזכור, אולי כדי להמשיך, אולי כדי
לגלות שהאור של אתמול מוסיף להאיר גם את יום המחר.
אַת רואה בי הכול. אַת האור שמאיר את חיי, שני חלקים
של שלם, חצויות אבל מחוברות. בעולם מלא חיפושים
ומשמעויות אבודות, אני לומדת לתת ללב להוביל, לשחרר
את המחשבות. כי הטוב נמצא בכל מקום, גם כשהוא מסתתר.
לפעמים נדמה לי שהזיכרונות עדינים יותר מהמציאות,
שהם עטופים ברוך שמגן עליהם משיני הזמן.
אך עבורי, הם אמת ברורה וחדה. אני אוספת אותם, שוזרת אותם במילים,
מעניקה להם נצחיות. כי זו הירושה שלי ממך - לא חפצים
ולא רכוש, אלא רגעים שנצרבו בליבי, עדות לאהבה, לתום
ולדרך המשותפת שלנו.
אז אני כותבת, מטשטשת את גבולות הזמן, מציירת אותך בין
השורות. המילים הופכות למקלט שאין בו עבר או עתיד, רק
נוכחות שאין לה גוף, רק זיכרון שנושם. את מתהלכת בין
הדפים, לוחשת לי מתוך האותיות, ואני אוספת אותך מחדש -
אינסופית, חסרת גבולות, חקוקה בתוכי כמו חלום שמתפוגג.
אשמח לשמוע אותך 💛
מה הרגשת בזמן הקריאה? איזה משפט נגע בך? כתבי לי – אני קוראת כל תגובה באהבה.
תגובות